מאסטר דוד בנימין
זה כואב! אמנם זו לא הסיבה היחידה שפציעה פוגעת בלוחם באופן משמעותי. ישנם סיבות נוספות שמשפיעות על התפתחותו, למשל, לעתים הלוחם לא מתאמן תקופה ארוכה ובכך הוא מאבד את הפוקוס והחדות שהוא פיתח באופן הדרגתי וכאחד הוא מאבד את הטיימינג שהוא עמל עליו תוך אימונים וקרבות רבים. פגיעה נוספת כתוצאה מפציעה היא איבוד הביטחון העצמי, מקרה הפציעה יוצר מנגנון רתיעה והימנעות מהפעולה שהיתה קשורה בפציעה ואם פעולה זו כלומר טכניקה זו הייתה אמורה להתחדד ולהתפתח הרי שהיא כענף כרות ונשכח מכיוון שהלוחם חושש לחזור על אותו מהלך שהיה קשור בפציעתו.
לאור זאת, הפציעה היא נזק רב מערכתי בהתפתחותו של המתאמן ולעתים היא גודעת את קריירת הלוחם.
איני פיזיותרפיסט אמנם אין חכם כבעל ניסיון.
בתחום שלנו, תחום ה mma עיקר הפציעות מתרחש באימונים עצמם ופחות בזירה בשעת הקרב. האימונים מטבעם מותחים בתקופות מסויימות את קצה היכולות הן הטכניות והן הגופניות ושם העומס מכריע והגוף אומר 'עצור' ואכן עוצר את התנועה אם לזמן קצר ואם חלילה לתקופה ארוכה. דווקא בקרקע מתרחשות רוב הפציעות החמורות, ב grappling עיקר הפציעות מתרחשות בפלג הגוף התחתון אם זה ברכיים שעוברות 'טוויסט' חד או תנועה שהיא מעבר לטווח ואם זה גב תחתון שכתוצאה מעומס עליו הוא נתפס או חלילה נפגע עצבית.
אישית חוויתי פציעות מורכבות שמגבילות את יכולותיי באופן משמעותי. בתחילת דרכי כחלוץ וחוקר של השיטה בישראל "תרמתי" את גופי לאינספור נסיונות נועזים והיום אני גם מודה 'טפשיים' והגוף העדין הזה קרס תחת רצון הלב הרעב. זכור לי קרב vale tudo שעשיתי עם תלמיד כשהתלמיד חונק אותי במשלוש ידיים שלא היה מדוייק ושנתן לי את התחושה שאני יכול לצאת מהמצב. אחרי כרבע שעה שלמות (כן, לא אמדנו זמן ומשקל באותם ימים) הצלחתי לצאת ואמנם כשקמתי הסתבר לנו שיד שמאל שלי "משותקת" ואיני יכול להזיז אותה. האשפוז כתוצאה מכך במחלקה נוירולוגית בנהריה היה הכרחי.
שנים רבות עברו עד שלמדתי להקל על התחושות ולחיות עם הפציעה הזאת.
כשנתיים מאוחר יותר במהלך קרב עם תלמיד ניסיתי לצאת מהכנעה ששוב לא היתה מספיק נקייה עבורי וזה הסתיים בצליל של 'פלאק' מהגב התחתון וכאב חד שמהווה את הפציעה העיקרית אותה אני נושא כבר כ25 שנה. למעשה, הנוירולוג במרפאת כאב הבטיח לי שאהיה נכה לאחר שסרק את ה m r i .
עוד פציעות ושברים רבים מצאו להם פנסיון על גופי ואיני יודע מה לא נשבר. כל השנים האלה אני מתאמן וממשיך לנוע, לוחם הייתי ולוחם אשאר, אמנם אין ספק, כמות הגלגולים שלי פחתה מאוד ואני משתדל לפנק את עצמי בקרב רק עם חגורה שחורה מנוסה שיודעת לשמור עליי.
אחרי הרבה שנים של מלחמה על חשבון הגוף שלי אני מעריך היום מאוד את המתינות והאיזון באימונים. בעבר, היינו מס מצומצם של לוחמים והטלנו אחד את השני כאילו שאנחנו כרגע בקרב חיים ומוות, היינו פחות מקצועיים ורק המפגש שלי עם רויס גרייסי הוביל אותי להבנה שהג'יו ג'יטסו הוא לכל החיים ולא לצורך תהלה בזירה, היום אני מאוד מקשיב לתלמידיי כאשר הם מדווחים לי על פציעות כאלה ואחרות ואני תמיד ממליץ על מנוחה. נכון, מנוחה היא לא הפסקה ולמעשה היא חלק חשוב מההתפתחות עצמה ובמקום בו הפסיכולוגיה בולמת את המתאמן אני ממליץ לתרגל מאוד בעדינות את אותו מהלך שגרם לפציעה כדי לעשות איתו "שלום" ולקבל מהגוף אישור לחזור לאותה הטכניקה ששיבשה אותו בעבר.
כמו כן, אני חרד לפציעות תלמידי באופן מוגזם ואני כותב מוגזם כי אני מעדיף לתת טווח בטיחות למתאמנים גם אם זה בא על חשבון החידוד האולטימטיבי ואמנם הדבר שונה כאשר אני מכין לוחם לקרב בזירה שאז אני חייב למתוח את הקצה הרבה יותר.
שמרו על הגוף היקר שנתן לנו האל ואפשר להתפתח עם מעט פחות הרס. זה הרבה יותר מקצועי.