לפוסט הזה יש 3 תגובות

1. 

   RT הגב 7 מאי 2026

   אני סטודנט באורט בראודה מזה כבר 4 שנים מהנדסאים דרך מכינה וכעת בתואר.
   לא היה פעם אחת שראיתי מרחב ייעודי עבור המוסלמים אך אכן כיבדו את חגיהם של המוסלמים, הנוצרים והדרוזים.
   הייתי עד לחברי לכיתה אכן מתפללים יהודים ומוסלמים במהלך יום הלימודים. היהודים היו בבית הכנסת במנחה במידת הצורך או מרצון ואילו המוסלמים היו מוצאים פינה שקטה או מבקשים אישור ממרצה להתפלל מספר רגעים בפינת החדר מספר דקות, לא משנה מאיזו דת אתה מגיע.
   בכתבה צוין כי "…יש פה בית תפילה למוסלמים" ואני מכיר את כל הבניינים הקיימים בשטח המכללה ומחוצה לה, ולא קיים שום מסגד או "מרחב ייעודי עבור בני העדה המוסלמית באף מתחם שברשות המכללה.
   אציין כי אני אישית הייתי עד למרצים "שמאלנים" שפחות מעריכים את אנשי המילואים. אך המכללה שמרה, דאגה והתחשבה בכל סטודנט ששירת במהלך המלחמה ועד היום. אולי אני לא מכיר את ד"ר אורלי המדוברת, אני אישית יודע מרצים אשר מסייעים לאנשי המילואים בין אם זה זמינות גבוהה יותר לשאלות בנושאים מסוימים ועד הקלטות של הרצאות שאפשרו אך ורק לאנשי מילואים.
   אני מרגיש כי הכתבה הוציאה את העובדות מהקשרם!
   ההפך הוא הנכון, הייתי עד בשעה חופשית שלי למילואימניק שהגיע בשעות מאוחרות והיה זקוק לחניה והחנה במרחב החניה שלא נחשב כ"חוק" אך איננו מפריע לסדר התקין של התנועה ובכל זאת הגיעו 10 דקות לאחר מכן פקחים והשאירו לו דו"ח.
   אם באמת אכפת לכם מאנשי המילואים שמנסים ללמוד במכללה ולא לאפשר למגזר בודד כמו המוסלמים שאיננו מביע לעולם סיפוק מהמערכת, תתחילו בעירייה אשר פקחיה מחכים ברכב בקמפוס עירוני בעיר ליד החניה הסמוכה ומחכים שהסטודנט ישאר להפעיל את הפנגו תוך רגעים עבור כתיבת דו"ח.
   מקווה שלהבא תבצעו חקר מעמיק יותר.

2. 

   סטודנט שנשבר לו הגב 8 מאי 2026

   אחרי הכתבה הזאת בראודה העלו מייל ארוך לסטודנטים שמכחיש את הכל. הסטודנטים לא מפגרים ויודעים!!! מה הולך במכללה. מכללה פח !!!!!!!!!!!!!!!

3. 

   אאא הגב 10 מאי 2026

   למי שתוהה כיצד נראה אדם שנמצא כבר שנים סביב מוסד אקדמי המכללה להנדסה אורט בראודה – לא מתוך שייכות מלאה, אך גם בלי בית יציב באמת -אולי כדאי לקרוא את המקרה הבא.
   אני יתום חלל פעולת איבה שלמד כ־4 שנים במכללה -ובפועל מצא את עצמו בלי בית יציב ובלי מקום בתוך המערכת האקדמית עצמה.

   זה לא רק סיפור אישי, אלא מקרה שממחיש פער רחב יותר ביחס לסטודנטים יתומי מלחמה -במיוחד סביב דיור, גישה למרחבים וליווי מתמשך.

   מצרף כאן מקרה מפורט שממחיש זאת:

   אני פונה אליך לא כסיפור אישי בלבד, אלא כמקרה שממחיש כשל רחב יותר.

   אני יתום חלל פעולת איבה, שלמד כ־4 שנים במכללה (כולל מכינה אקדמית), וכיום אני סטודנט לשעבר לאחר שנאלצתי להקפיא את לימודיי בין היתר בשל חוסר התאמה של המערכת למצבי.

   כאשר אין בית יציב, המוסד האקדמי הופך בפועל לחלק מהמרחב הקיומי – אך בפועל, אין כיום מדיניות שמכירה בכך.
   במצב כזה, נשאלת השאלה האם לא נדרש מנגנון ייעודי – שיכיר בסטודנטים יתומי מלחמה כקבוצה בעלת צרכים ייחודיים, הן בהיבטי דיור, הן בגישה למרחבים, והן בליווי אקדמי מתמשך.

   בפועל, אין לי בית יציב. לכן, כבר בתקופת הקורונה, עם תחילת לימודיי, ביקשתי לשכור חדר במעונות -והייתי מוכן אף לשלם מחיר גבוה יותר – כדי לקבל מרחב פרטי ובטוח.
   למרות זאת, לאחר פניות והסברים מצדי, הבקשה נדחתה – בזמן שבפועל קיימים סטודנטים המתגוררים בחדרים פרטיים.

   בעקבות כך שכרתי דירה בסמוך מאוד למכללה (מרחק של פחות משתי דקות הליכה), אך בפועל נוצר מצב אבסורדי:
   למרות הקרבה הפיזית, אני נתפס כזר לחלוטין למרחב האקדמי.

   חשוב לציין כי המכללה ממוקמת באזור שאינו מרכז עירוני פעיל, עם היצע מצומצם של שירותים בסביבה הקרובה. גם השירותים הזמינים בתוך המכללה עצמה מוגבלים יחסית.

   בנוסף, היצע הדירות בסביבה הקרובה מצומצם יחסית, ולעיתים גם יקר ביחס לאפשרויות הקיימות בעיר.

   עבור סטודנטים המתגוררים בסמוך, המרחב של המכללה מהווה בפועל מרכז יומיומי – לא רק ללימודים, אלא גם לשהייה בסיסית, התארגנות, ולעיתים אף לצרכים פשוטים כמו גישה למכונות שתייה או מרחבים פתוחים.

   במקרים רבים, בשל תנאי המגורים והיקף הדירות באזור, המכללה משמשת כהמשך טבעי למרחב הביתי.
   במצב כזה, כאשר הגישה למרחב אינה מובנת מאליה, נוצר פער משמעותי בתחושת השייכות וביכולת להשתמש בסביבה באופן טבעי.

   הגישה למתקנים, למעונות ואף למרחבים בסיסיים כמו בית כנסת אינה מובנת מאליה עבורי, ולעיתים מלווה ביחס חשדני מצד גורמי אבטחה – גם כאשר מדובר בפעולות בסיסיות כמו תפילה בשעות מאוחרות בתקופת מלחמה.

   במקביל ליחס זה, התרחשו מצבים שבהם גורמים חיצוניים נכנסו למתחם ללא בקרה דומה.
   באחד המקרים, במהלך שהותי בסמוך למתחם המכללה, נכנס שליח עם אופנוע לשטח, פנה לעברי והציג כלפיי תנועת יד פוגענית.
   הפער בין רמת הבקרה המופעלת כלפיי לבין מקרים כאלה יצר אצלי תחושה של אכיפה לא אחידה, ולעיתים אף כזו שנתפסת כהעדפה מסוימת – דבר שהעמיק את תחושת חוסר השייכות שלי במרחב.

   בתוך המכללה הזו, שבה מתקיימת בפועל מציאות של קמפוס מעורב עם מתחים בין קבוצות שונות, ניתן היה לצפות לאיזון מדויק יותר בין בקרה לבין נגישות – אך בפועל, האיזון הזה אינו מתקיים.

   חשוב להדגיש כי כיום, כסטודנט לשעבר, אני מגיע לאזור המכללה מאחר והוא מהווה עבורי בפועל המשך למרחב הביתי.
   עם זאת, בפועל קיימים קשיים בכניסה למתחם מבחינה ביטחונית, מאחר שאינני מוגדר עוד כסטודנט פעיל.
   מצב זה מחדד את הפער בין התפקוד בפועל של המכללה כמרחב יומיומי עבור מי שמתגורר בסמוך – לבין ההגדרה הפורמלית שמגבילה את הגישה אליה.

   חשוב לציין כי מדובר במוסד אקדמי הפועל במסגרת ציבורית ונתמך, בין היתר, במימון ציבורי.
   במצב כזה, עולה שאלה רחבה יותר לגבי האיזון בין ההגדרה הפורמלית של המרחב לבין תפקודו בפועל כמרחב נגיש עבור קהילת הסטודנטים, ובפרט עבור מי שמתגורר בסמוך.

   מעבר לכך, במהלך התקופה חוויתי קושי גם בהתאמות אקדמיות ובהיבטים של ליווי ותמיכה מצד המערכת, אשר לא נתנו מענה מספק למצבי.

   לצד זאת, חוויתי פער גם בהיבטים של ליווי לימודי:
   למרות שבמכינה האקדמית סיימתי בהישגים גבוהים, ובהמשך הופניתי למסלול תואר כפול, בפועל לא ניתן לי ליווי לימודי מותאם למורכבות המסלול ולמצבי האישי.
   לא הוצג בפניי באופן ברור היקף הדרישות של המסלול, ולא הועמדו לרשותי מערכי תגבור או תמיכה ייעודיים שיכולים היו לסייע בהתמודדות עם העומס.
   הפער הזה בין רמת הדרישות לבין היקף הליווי והתמיכה בפועל הקשה עליי להתמיד במסלול בתנאים שנוצרו.

   כך נוצר מצב שבו דווקא מי שאין לו בית יציב – גם אינו מקבל עוגן בתוך המערכת האקדמית עצמה.

   זה אינו רק סיפור על דיור, אלא על היעדר מנגנון בסיסי שמכיר במצבים חריגים – ובפרט ביתומי מלחמה – בתוך מערכת שאמורה לתמוך בהם.

   גם הליווי הרגשי שקיבלתי דרך דיקנט המכללה לא הרגיש מותאם למציאות החריגה שבה אני נמצא.
   התחושה הייתה שהמענה נשען על מסגרות כלליות, ולא הצליח להעמיק או להתאים פתרון למצב מורכב כמו שלי.

   בנוסף, היה פער בין הצורך שלי בעוגן יציב לבין התחושה שהמענה נוטה למסגר את המצב דרך אבחון והערכת סיכונים – יותר מאשר לייצר ליווי תומך ומתמשך.

   למזלי, אני נמצא בטיפול רגשי רציף במסגרת יתמות איבה של המוסד לביטוח לאומי, כך שהליווי דרך המכללה היה עבורי תוספת ולא המענה המרכזי.

   עם זאת, החוויה הזו מעלה בעיניי שאלה רחבה יותר לגבי מידת ההתאמה של שירותים מסוג זה לסטודנטים במצבים מורכבים – במיוחד כאשר מדובר במענה בלעדי.

   המקרה הזה אינו ייחודי לי.
   הוא חושף פער מבני: מערכת אקדמית שמתוכננת לסטודנט בעל עורף משפחתי יציב – פער שמתחדד במיוחד בסביבה רב־תרבותית, שבה מתקיימת תנועה חופשית יחסית של גורמים שונים, בעוד שאני עצמי נתקל בקושי להיכנס למרחב בסיסי.