לא קל בכלל להיות ילד חכם שנכשל במבחנים. לא פשוט כשהתחנה עברה ולא הספקת והנה עולים כיתה ואתה סוחב איתך את מה שלא הספקת וכך אתה מושך פיגור בלימודים שנה אחר שנה. בכל השנים האלה אתה יודע שאתה יכול אתה שם לב שאתה עמוק יותר מסביבה שלפעמים מאוד שטחית, אבל הזמן שולט בך ולא אתה שולט בו והוא טס ולא נותן לך אלא את זנבו.
כזה הייתי, ולאן הייתי מגיע? איני יודע.
אלמלא, אבי ז"ל רשם אותי לחוג לקראטה.
מה שקרה שם שינה את חיי לחלוטין, שם גיליתי כי ישנה פלטפורמה שיכולה לתת לכישרון ולעומק שלי להתבטא ולהתפתח.
פלטפורמת ההתקדמות בדרגות בענפי אומנויות הלחימה היא לפי חגורות ולא לפי שנות לימודים והחומר היסודי הוא בסיס לכל מה שנלמד ואומנם באופן שהיסודות נשנים וחוזרים בכל אימון ואימון. למעשה, אתה זה ששולט בזמן ואתה זה שמבין שאתה כאן ללא תעודת גמר המוגדרת בזמן וכל מה שעליך לעשות זה להתמיד, אתה מבין שההתקדמות היא בקצב שלך ואין כאן אפשרות של פיגורים בחומר, פשוט תגיע, תתלהב, תתרגש, תן דרור לצד הנועז שלך והזמן ישחק לטובתך.
ובכן, זה מה שקרה, ברגע שהזמן לא דחק בי, "טסתי" קדימה ואפילו גיליתי שנולדתי עם אינטיליגנציה ספורטיבית. תיאוריית האינטיליגנציות המרובות של גארדנר מחדשת שאינטיליגנציה גבוהה יכולה להתבטא ב7 מישורים ולא רק בכיתה בבית הספר. כשגיליתי שאני שייך למתכונת הזו של זמן זמין וכישרון ספורטיבי השתפרתי בתחומים רבים אחרים, הן בפן החברתי והן ברכישת ידע שמספק עולם הספרות וכל זאת משום שהבנתי שאם אני לא נדחק בזמן מוגדר ויש לי את מלוא הזמן לנסות שוב ושוב תוך כדי למידה אוטודידקטית ומערכתית אזי אני 'על הסוס' ואני יכול להצליח בכל תחום.
קיבלתי "תיאבון" לעשות גיבושים ואף להתגייס ליחידה איכותית ואח"כ מוטיבציה ללמוד לימודים אקדמיים ולהצליח ואף להנות. אבל יותר חשוב מהכל רכשתי את התכונה המנצחת: התמדה!
ישנם שני סוגי רצים. רץ למרחקים קצרים ורץ למרחקים ארוכים. התמדה היא ריצה למרחקים ארוכים, אתה על הדרך והדרך הופכת עיקר, הסבל הופך לנוח והוא מתעדן והופך לסבלנות. בעצם, אפשר להצליח בכל. קח לך מטרה ותתמיד, אתה אפילו לא צריך להשתגע, הזמן יעבוד עבורך, ההתמדה היא יסוד כל ההשגים.
ישנו מנהג נזירים בטיבט שממחיש את לב הרעיון דרך מסע מוזר המתנהל במשך שנה שלמה ואשר חוזר על עצמו ללא סיום. הנזירים טוענים על גבם מידי בוקר שק חול צבעוני ומטפסים עמו אל פסגת הר כתום (הו' בשורוק) ושם על הפסגה הם מציירים בתהליך שנמשך שנה שלמה ציור צבעוני המדוייק בפרטיו. בסוף השנה נערך טקס הסיום שלמעשה הוא טקס התחלה.

בטקס מפרקים הנזירים את הציור וממחישים בכך שהדרך היא העיקר ולא הסוף. ההצלחה מגיעה מימלא. הדרך היא המטרה. ההתמדה והנחישות היא הערך העיקרי והריצה היא ריצה למרחקים ארוכים.