אם יש משהו שאבי מתרגש כשהוא מדבר עליו, אלו הימים שבהם קם בבוקר לרעות את צאן המשפחה בבית הכפרי שבמחוז גונדר באתיופיה.
כילד בן 7-8 כבר היה משכים קום, ויוצא עם הצאן לשטח. "כמו אמותינו", הוא אומר ומחייך, "אתה צריך לדעת איך לשמור על העיזים והכבשים וכל אחד עם תכונות אחרות, אלו רוצים עשב קרוב אליך, ואלו אוהבות גדרות וצמרות עצים והרים ללקט עלים רכים. הדברים האלה שלכל אחד צרכים אחרים וצריך לדעת להנהיג אותם, עזרו לי רבות בהמשך החיים, כמו בקורס קצינים ובדברים שדורשים מנהיגות".
והטבע השקט, נותר בדמו. עד היום כשהוא מבקש לנוח, אין לו משהו טוב יותר מהטבע.
"זכיתי לגדול ולזכור את המקום שממנו באתי", הוא אומר בגאווה.
אבי חונק את הגרון כשהוא מדבר בערגה על 'ירוסלם', עיר הקודש אליה כמהו כל יהודי קהילת 'ביתא ישראל' שבאתיופיה. " ירושלים. כמו העולם הבא שאתה חולם עליו, גן עדן, עיר של זהב, התרגשות מבית המקדש. הכל טוב ובשפע, אין צורך להתאמץ, אוטופיה".

ויום אחד, הם הלכו לעיר הגדולה לאדיס אבבה, שם המתינו כשנה עד לביצוע הפנומנאלי של 'מבצע שלמה' , שבו עשרות מטוסים ישראליים הובילו את עשרות אלפי היהודים ובהם אבי בן האחת עשרה לארץ הקודש. הוא זוכר את הרגעים המצמררים שבהם כולם רכנו על אדמת שדה התעופה ונישקו בבכי את ארץ הקודש.
משם, לקחו אותם לאשקלון ומאוחר יותר הוא הלך בפעם הראשונה למקום שבו חשבו שעומד בית המקדש על תילו, השריד האחרון, הכותל המערבי. חברים שלו הכניסו בהתרגשות פתק שבו כתבו לקדוש ברוך הוא מה הם רוצים. והוא, אבי הקטן כתב לקדוש ברוך הוא: "אני רוצה להגשים את החלום, שתהיה לי משפחה, בית ורכב". כל השאר, בונוס.
הבקשה התמימה הזו התגשמה עד תומה – ובכרמיאל.
מה שהוא לא ידע, זה עד כמה כל מה שאפילו לא חלם עליו יתגשם ובענק. כשהגיע לכפר הנוער 'ימין אורד' שהוקם על רכס הכרמל על ידי ועדת עליית הנוער הדתי, הוא החל לעצב את עצמאותו וביחד עם מספר חברים, הם החליטו שהם בעצמם, למרות שאולי לא תמיד יש להם את הגב הבסיסי, לוקחים את עצמם בידיים ובונים עתיד חזק. אבא שלו שחינך אותם לאהבת האדם והמשפחה, היה מכתת רגליו מראשון לציון אל הכרמל, מבלי לדעת לקרוא עברית, משתמש בכל הידע שלו כחקלאי לנווט מבלי להיעזר באיש – לתת לאבי את התמיכה ואת האהבה גם כשהוא רחוק מהבית.
קבוצת החברים הזו עשו צעד אחד צעד, ויצאו ללמוד באוניברסיטת באר שבע, מחזקים זה את זה לא לוותר.
אבי, שרצה תואר שיוכל גם להתמקצע בו בשירותו הצבאי, נפרד מחבריו שנותרו בדרום והצפין לחיפה שם למד הנדסת מכונות בטכניון. "ברוך השם כל מה שרציתי התממש", הוא אומר בסיפוק. הוא שירת בצבא ההגנה לישראל בקבע למעלה משבע שנים, לאחריהן מצא את עצמו בלב התעשייה הביטחונית, שהשאירה אותו בצפון.
בימים האלה, הוא מביט על צעירי העדה האתיופית, על דור העתיד, והוא כל כך מעריך אותם. "אנחנו מלמדים את הדור הצעיר, זה שכבר נולד בארץ, שידעו, שיקחו את הזיכרונות. וברוך השם יש כאן דור שנראה שקט, אבל כמה חוסן יש להם, כמה הם מלאים בכל העושר שהביאו הדורות הקודמים.
ובכל זאת, כיום, כשהוא יצא אל השליחות הציבורית בעידוד רבו רבי בנימין מכלוף, שאבי משמש גם חבר בועד בית הכנסת שלו 'קול אליהו', דאגה אחת ממלאה את ליבו מאוד: "אנחנו מספיק חזקים, אבל הילדים? הם יוכלו לעמוד בסחף של האווירה המעורבת שנהיית?".
הוא לא בוחר מילים כשהוא מדבר על הצורך בצביון יהודי בעיר. "הייתי בגולה, אני יודע מה זה לחיות לצד שכנים שאינם יהודים", הוא מסביר, "אני מכבד את השכנים אבל גדלנו על הפרדה ושמירת דת, גם בכפרים במשפחות הכי מצומצמות היה הכל נפרד וחיים בכבוד ובהדדיות. כך משמרים זהות. ואחד הדברים החשובים מבחינתי לקידום בכרמיאל זה לשמר את הצביון הזה. אנחנו לא אמורים להיות עיר כל אזרחיה. לא בשביל זה חלמנו 2000 שנה לבוא לארץ הקודש. לכבד אותם איפה שהם, כן. חיים משותפים? לא. זה צריך לעצור את הסחף ולהעצים את הצביון היהודי".
בשביל הדור הצעיר הזה הוא יצא לדרך ב'יחד'.
וכשהוא הולך ברחובות כרמיאל, הוא אומר בעיניים נוצצות: "אין בעל הנס מכיר את ניסו, רק מי שהגיע מרחוק וחלם על הארץ, מבין למה כל שניה כאן זה חלום, חלום קדוש שהתגשם ועכלינו לשמור עליו".